איך אפשר להיות אמא וגם שכירה?

אנחנו לא צריכות לחזור כל כך הרבה שנים אחורה לשנות ה-50 בהם הבעל נסע לעבודה והאמא נשארה בבית, הלכה למכולת, שטפה את הבית, התקינה במו ידיה מאכלים יש מאין, הבריקה את כלי הכסף ובצהרים כבר אספה את הילדים מהגן לארוחה מזינה, מנוחת צהריים שקטה ואחה"צ של פעילויות.

מספיק לחזור כמה שנים אחורה, לתקופה שאנחנו היינו קטנות ורוב האמהות היו מחכות לנו בבית עם ארוחת הצהריים. אני זוכרת את הריחות של האוכל בחדר המדרגות והכיף בידיעה שהריח מגיע מהבית שלי ולנסות לנחש מה אמא הכינה היום לאכול...

והיום?

למי יש זמן בכלל?

אני מדברת עם החברות הכי טובות שלי וליבי יוצא אליהן. רובן עוסקות בעבודות שהן לא אוהבות וחוששות להתפטר ולחפש עבודה חדשה, כי יש משכנתא והוצאות על הגנים והמשפחה.

והן כבויות! במירוץ עכברים מתמיד שהן לא יכולות לנצח בו:

קמות מוקדם, שותות כמה שלוקים של קפה (לא הכל ולא תמיד, כי הילדים התעוררו), עם יד אחד מוצאת מה לתת להם לאכול לארוחת בוקר, ביד השניה מכינה כריכים למסגרות, ביד השלישית מוצאת להם מה ללבוש, ביד הרביעית שולפת את האחד שעוד לא התעורר, מהמיטה, עם היד החמישית מוזגת כוס חלב לקטן וכוס תה לגדול, עם היד השישית מוודאה בוואטצאפ שלא פספסה איזה עדכון חשוב ולא צריך לקפוץ להביא פשטידה/במבה/חבילת עוגיות כי יש חגיגה היום בגן, תוך כדי מתארגנת בעצמה, מתאפרת, מסתרקת תוך כדי צעקות אל עבר הסלון שאוי ואבוי להם אם הם לא מוכנים עוד 2 דקות בדיוק, צועקת עליהם שיזדרזו עד השניה שנכנסים למסגרות, ונוסעת לעבודה.

ושם? שוב אותו בוס שלא מעריך אותן, שוב עבודה שלא ממצת את היכולות שלהן, שוב הנסיעה מהר מהר בשביל לאסוף את הילדים קצת לפני חמש והופ- נשארו שעתיים עם הילדים עד ארוחת הערב וההתארגנות לשינה.

הם בסוף הולכים לישון בסביבות תשע במקום בשבע וחצי כמו בתכנון המקורי וברגע שיש שקט האמהות נכנסות למצב רובוט מתקדם- חוטפות משהו לאכול לעצמן, קצת כביסה, קצת כלים, קצת בישולים, מזמינה בגדים לילדים כי הכל קטן, עושה הזמנה מהסופר כי הכל נגמר, מנקה את הגבינה שנזלה על כסא האוכל ועל הרצפה וגם את שאריות החביתה שאיכשהו הגיעו לסלון ו... פתאום קולטות שיש גם בעל בסיפור. הוא אמנם יושב שקט ולא מפריע יותר מידי, אולי הוא אפילו עשה גם מטלות בית אבל מי בכלל שם לב, כי הן שפוכות מעייפות... אז מסננות "היי בעל!" מתחת לאף, קופצות להתקלח ולישון.

ככה, חוזר חלילה 5 ימים בשבוע.

בשישי שבת הן כל כך עייפות שאי אפשר אפילו להוציא אותן מהבית ולהפגש איתן.

לא רק בגלל העייפות, אלא בגלל שגם נפשית, כבר לא נשארת להן אנרגיה לשום דבר. אולי לקצת בהיה בטלוויזיה...

אבל, החיים בתור אמא לא חייבים להראות ככה. את יכולה לשים את הילדים בגן בשמונה-שמונה וחצי בנחת, לחזור הבייתה ולהתחיל את יום העבודה שלך. את יכולה להחליט להתמקד בדברים שעושים לך טוב ומשמחים אותך. את יכולה לאסוף את הילד קצת יותר מוקדם מידי פעם כי את יודעת שהיה לו שבוע קשה או להרשות לעצמך לפעמים שנ"צ.

את יכולה לפתוח עסק מהבית שיעזור לך להשיג את כל הדברים הללו.

את צריכה רק להחליט שאת רוצה.

שלך,

חן.


פוסט חשוב
פוסטים אחרונים